<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' ד' כוסות</h1>
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי (סוף המנחה מסוף ששה) [סמוך למנחה מסוף ט' שעות] ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל קודם ט' שעות מתחיל לד"ה. ומטביל במיני תרגומי כל היום כגון פירות כדאמרינן תני חדא ושוין שמתחילין כו' ואמרינן עלה אידי ואידי בע"פ ול"ק כאן קודם ט' כאן לאחר ט'. ובע"ש אחר ט' מתחיל ואוכל עד שתחשך כר' יוסי כדתניא לא יאכל אדם בע"ש ובעיו"ט מתשעה שעות ולמעלה (ד"ר) [דר"י] ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך וקי"ל (ר') [ר"י] ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועוד מדנקיט מתני' ע"פ ש"מ ע"ש מותר.
<h2>דף ק.</h2>
ואם התחיל בהיתר בע"ש ובעיו"ט וקידש עליו היום פורס מפה ומקדש וא"צ לעקור את השולחן, דתניא מפסיקין לשבתות דר"י ר' יוסי אומר אין מפסיקין וא"ר ירמיה (לר') [א"ר] יוחנן ור' אבוהו א"ר יוסי בר חנינא הלכה כר' יהודה בע"פ [וכו' אר"י א"ש אין הלכה לא כר"י] ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ותניא כותיה דשמואל ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ומסתב' מדלא קאמר ר"י א"ש [אמר], דלא פליג אדר"י בר חנינא (וא"ש) [דאמר] והלכה כר' יוסי בהפסקה, ומיהו אינו עוקר את השולחן אלא פורס מפה ומקדש, אבל בע"פ עוקר את השולחן. ומ"ש ר' אלפסי ז"ל ובע"ש ויו"ט היכא דאתחיל מקמי ט' ואסריך ליה בסעודתא עד דקדיש יומא, לאו דווקא דהא אפילו בתר ט' מתחיל כר' יוסי דברייתא דשרי מן המנחה ולמעלה. וכ' רבי' אלפסי פורס מפה ומקדש ואח"כ שרי המוציא וגמר סעודתו ומברך ברהמ"ז וכ"כ בעל הלכות אע"ג דלא בריך ברהמ"ז לבתר דמקדש שרי המוציא ומסתברא דברכת קידוש לא הוי הפסקה לאכילה דהא תניא (ק"א:) עקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין א"צ ברכה לכתחלה ותניא נמי (ק"ב.) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לביהכ"נ כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כו' ש"מ דעקירת הילוך לביהכ"נ (לקידוש) [לקדיש] ויש"ר הפסקה היא ואם הניחו שם זקן או חולה אין טעונין ברכה כ"ש היכא דלא עקרו ובדוכתייהו קיימו לא הוי הפסקה, ותו כיון דבהמ"ז לא בריך אמאי שרי המוציא ואע"ג דפריסת מפה כסילוק דמי הכא לא סילוק אכילה הוא הלכך פורס מפה ומקדש לכבוד שבת וגומר סעודתו בלא המוציא. וכ' רב אחא קרובי (כסא) [תכא] מקמי דלקדש לא מקרבינן מ"ט כי היכי דתהוי סעודתי' ביקרי' דשבתא והיכא דקריב לא מסלקינן לי' אלא פורס מפה ומקדש דתניא ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש [ואם] (ו)הביא פורס מפה ומקדש והוא מנהג שפורסין מפה בלילי שבתות ויו"ט במקום עקירת שלחן ופורסין מפה בשעת ברהמ"ז שאין מברכין על המזון אלא עד שתיעקר את השלחן (ברכות מ"ב.). ופריסת מפה דווקא בע"ש אבל בע"פ אם התחילו קודם ט' מפסיקין בעקירת שלחן כרבי יהודה כדפרישית, ומברך ברהמ"ז ואח"כ מקדש ומטבל בשאר ירקות ואומר הגדה קודם שיברך ברכת המוציא. וכ' רבי' אלפסי הנ"מ לקידוש אבל להבדלה אינו מפסיק. וליתא [דהא אמר] [להא דאמר?] שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ומסקינן הלכתא כדבעינן למימר לקמן (עי' לקמן ק"ה.).
ר"ה בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב המנונא סבא א"ל זיל עיין אי קדיש יומא ניפוק ונקבעי' לשבתא א"ל לא צריכותי שבת היא קבעה נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבר מינה כי היכא דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה א"ל להבדלה אינו קובעה. ופי' רב אלפס ז"ל דהא דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל (ק'.) כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה [ליתא] מההיא עובדא. וס"ל דפליגו אהדדי, וכך מצינו לאבן גיאות דפליגו ופסקי' הלכה כשמואל ודחה להא דרב המנונא. ומסתב' דל"פ ותרווייהו הל' נינהו ופי' דשמעתא הכי איתא. א"ל לא צריכותא אע"ג דספק חשכה הוה ל"צ למידק אי קדיש יומא דאע"ג דלא קדיש יומא פריסו מפה וקדישו ועיילו יומא ואקדימו סעודת שבת דשבת היא קבעה נפשה סבור מינה כי היכי דקבעין נפשה לקידוש ומקדשין קודם שקידש היום ה"נ קבעה להבדלה ומפסיקין (ומדליקין) [ומבדילין] קודם שהגיע זמן החול א"ל להבדלה אינה קובעת דעיילי יומא מחבבין ליה אפוקי יומא משהין לי' ואין מפסיקין סעודת שבת עד שיתברר לנו זמן סעודת חול וכשיתברר פורסין מפה ומבדילין כרב תחליפא דאמר מפסיקין להבדלה.
<h2>דף קא.</h2>
ואותם בני אדם שקידשו בביהכ"נ. אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו [ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו] ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במדרש במקום קריאת קידוש שם תהא עונג, וקידוש בביהכ"נ לאפוקי דאוכלין בביהכ"נ, ואמר רב ענן בר תחליפא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דשמואל ואפילו מארעא לאיגרא מקדש וה"ה מפינה לפינה באותו הבית, ואמרו רבוותאי [ה"מ] דלא חזי דוכתי' דקדיש בה, אבל חזי לה ל"צ. ומדמי לה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו הרי אלו מצרפין (ברכות נ'.) ור"ה ורבא קיימו כוותי' אמר אביי כד הוה בי מר הוה מקדש לן אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזילתו לביתיכו מתעקרא שרגא, אפילו תלכו לישן בלא אכילה בקדושא דהכא לא נפקותא דאין קידוש אלא במקום סעודה ואמר רבינו האיי שמא לא יתיישב דעתיכם לקבוע סעודה בחושך ולא יעלה לכם קידוש, אבל אם דעתו מיושבת לסעוד בחושך או שיש לבנה שסועד לאורה מוטב ומקדש לאורה ויסעוד שאינו תלוי בנר אלא בסעודה. ועכשיו שאין אורחין אמרו רבוותאי מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקידושא דבי שימשי, ושמעתי מנהג פלורמא השמש מביא כוס קידוש לכ"א ואחד. ורבי' האיי אמר מבדילין בביהכ"נ ואין מקדשין בלא אורחין, וטעמא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה, הלא"ה יצא אעפ"י שלא שתו אחרי' כדאמרינן בעירובין (מ':) ליתבי לינוקא (ד)לית הלכתא כרב אחא בר יעקב, מיהו צריך לכתחלה שיטעום המקדש והמסובין לסעוד דקי"ל המברך צריך שיטעום ואיכא מרבוותאי דאמרי שאני קידוש משאר ברכות דבקידוש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. מיהו ש"מ הבדלה ד"ה יצאו. והמקדש לאחרים חוץ לביתו אעפ"י שלא סעד המקדש שם יצאו בני אותו הבית י"ח שמקום סעודה היא להם. ואפי' המקדש אם דעתו לאכול בביתו איכא למימר יצא וא"צ לחזור ולקדש בביתו מיהא דגרסי' בירושלמי וברירנא לה בסוף סוכה. ודכ"ע אותן בני אדם שקדשו בביה"כ ידי יין לא יצאו דקי"ל שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך. וש"מ המקדש בביתו א"צ לחזור ולברך על היין אחר המוציא כדתנן (ברכות מ"ב.) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואוקימנא בשבתות ויו"ט וברכה לאחריו ל"צ ובהמ"ז פוטרתו ומברך בפה"ג אחר בהמ"ז.
ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אף על פי שאמרו שינוי יין א"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב, אם נשתנה לחשיבות. ומסתברא על רוב היין שבא לו מברך הטוב והמטיב ולא משום חשיבות דאטו כי גרוע מברך דיין האמת כדאקשינן בסנהדרין (מ"ב.) גבי לבנה אטו כי חסרה מברך דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב אלא ש"מ דעל ריבוי היא, ותו דגרסי' בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח) רבי על כל חביות וחביות שהיה פותח מברך הטוב והמטיב וכי אחרון אחרון משובח היה, ותו מקמי דלישתי מברך והיכי ידע חשיבותי' וגרסי' (בירושלמי שם) אכל מזרחה של תאנה ובא לאכול מערבה צריך לברך ויין ישן ויין חדש צריך לברך לאו בהטוב ומטיב קאמר ומשום חשיבות אלא מברכת ב"פ העץ ובורא פרי הגפן קאמר צריך לברך כדאמרינן בשינוי מקום דצריך לברך, וכן אמרי' בהטוב ומטיב דווקא איכא אחרינא בהדי שהן (ג') [ב'] אבל יחיד לא כדאמרי' בהרואה (ברכות נ"ט.). (ירושלמי).
<h2>דף קא:</h2>
יתיב רב אידי בר אבין קמי דר"ח ויתיב וקאמר משמיה דר"ה הא דאמרי' צריך לברך לא אמרי' אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא א"ל רב אידי בר אבין הכי תניא במתני' דבי ר"ה כוותך הדר יתבו וקאמרו הא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן פי' ר"ח ורב אלפסי כגון פירות ומיני תרגומא. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אם שנה והלך למקום אחר א"צ לברך המוציא. מאי טעמא אקיבעיה הדר ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך. וקבלנו אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, מים (לפירות) [ופירות]. טעונין ברכה לאחריהן במקומן, ה' המינים, ולפי שהברכה חשובה היא מעין ג' ה"ה כפת. ור"ח ורבי' אלפסי פסקו כרב ששת דכל שינוי מקום צריך לברך. ותמיה לן דבנוסחא דר"ח לא גרסי' תניא כוותי' דר"ח ולא כר' יוחנן אלא ה"ג חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו א"צ לברך, ש"מ שינוי מקום א"צ לברך ותיובתא דרב ששת. (ועוד) [ומיהו] מדקתני עקרו ש"מ יין מדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן, אלא דהאי קשיא דחקו, מדלא קתני לילך לביהכ"נ כדלעיל, מיהו קשיא לרב ששת. ומסתב' כגירסא דגרסי' בי' תניא כוותי' דר"ח חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו א"צ לברך, והלכה כר"ח. ויין מדברים הצריכים ברכה לאחריהן במקומן. והלכתא בשנוי מקום בשבעת המינין אכל בבית זה ואכל בבית אחרת קודם שבירך או אכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו א"צ לחזור ולברך תחלה מ"ט לקיבעי' הדר, אבל שאר מיני פירות ומיני תרגומא צריך לברך תחלה וכן דעת רבינו שמואל ז"ל.
<h2>דף קב.</h2>
ת"ר בני חבורה שהיו מסובים שקדש עליהם היום מביאין כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום והשני אומר עליו ברהמ"ז דר"י ר' יוסי אומר הולכין ואוכלין עד שתחשך גמרו כוס ראשון מברך עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קידוש היום וכ' רבי' אלפס ז"ל [הא] מתני' אידחי' ליה דהא אמר ר"י א"ש אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש, ומיהא גמרי' מינה היכא דגמר סעודתו מקמי' דקדיש יומא ומקדמינן ומברכינן בהמ"ז על כוס ראשון וקידוש היום על כוס שני כר' יוסי ואחד כסא לא מברכין דאין לומר ב' קדושות על כוס א' דברהמ"ז וקידושא תרתי מילי נינהו אבל קידושא ואבדלתא חדא מלתא היא ומברכין על כוס אחד דהא יו"ט אחר שבת קי"ל כרבא דאמר (ק"ג.) יקנה"ז ובשביעי של פסח דליכא זמן קי"ל כרב דאמר יקנ"ה ובשמים ה"ט דלא מברכינן איכא מ"ד שמא יקטום ואיכא מ"ד דנשמה יתירה איכא נמי ביו"ט וליתא.
<h2>דף קד.</h2>
מזגו לו כוס ראשון (קי"ד.) בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום. וכבר פירשתי בהלכות קידוש. ואם חל יו"ט להיות אחר השבת מברך יקנה"ז וחותם המבדיל בין קודש לקודש. ואמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל המברך צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה, והלכך בעי מימר המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת בא"י המבדיל בין קודש לקודש. והני דאמרו הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך טעות היא, ואע"ג דקי"ל הפוחת לא יפחות מג'. ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן כל יומא מעין חתימה אפילו הכי כיון דאמרינן בכולהו יומא לא עקרינן לה ואמרינן מעין פתיחה ומעין חתימה. (והלכך) [והלכתא] אומר הבדלות בין מ"ש ובין מוי"ט ובחוה"מ ובמ"ש ליו"ט אבל לא במוצאי יו"ט לשבת. ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) ר' חזקיה בשם ר' ירמיה ד' מינין שבלולב נוטלין דרך גדוליהן [וכו']. גרסי' בפ"ק דחולין (כ"ו:) יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה מ"ט סדר הבדלות הוא מונה.
<h2>דף קה.</h2>
ר"ה בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב המנונא סבא א"ל זיל עיין אי קדיש יומא ניפוק ונקבעי' לשבתא א"ל לא צריכותי שבת היא קבעה נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבר מינה כי היכא דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה א"ל להבדלה אינו קובעה. ופי' רב אלפס ז"ל דהא דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל (ק'.) כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה [ליתא] מההיא עובדא. וס"ל דפליגו אהדדי, וכך מצינו לאבן גיאות דפליגו ופסקי' הלכה כשמואל ודחה להא דרב המנונא. ומסתב' דל"פ ותרווייהו הל' נינהו ופי' דשמעתא הכי איתא. א"ל לא צריכותא אע"ג דספק חשכה הוה ל"צ למידק אי קדיש יומא דאע"ג דלא קדיש יומא פריסו מפה וקדישו ועיילו יומא ואקדימו סעודת שבת דשבת היא קבעה נפשה סבור מינה כי היכי דקבעין נפשה לקידוש ומקדשין קודם שקידש היום ה"נ קבעה להבדלה ומפסיקין (ומדליקין) [ומבדילין] קודם שהגיע זמן החול א"ל להבדלה אינה קובעת דעיילי יומא מחבבין ליה אפוקי יומא משהין לי' ואין מפסיקין סעודת שבת עד שיתברר לנו זמן סעודת חול וכשיתברר פורסין מפה ומבדילין כרב תחליפא דאמר מפסיקין להבדלה.
וה"מ למפסק דספק חשיכה אין מפסיקין סעודת שבת לפרושי מפה על השולחן אבל אתחולי לא מתחילין שאין מפסיקין מלאכול סעודת שבת עד שיתברר דנפיק יומא אבל מיני משתיא מפסיקין אפי' מקמי דנדע דנפיק יומא משום דדמי לאתחול ומשתי נמי לא אמרן אלא דחמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה דאפי' אתחולי שרי דרבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא וכן הלכתא. ותנא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קידושא על הכוס ויש בהן הזכרה בבהמ"ז ותניא כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה ואם אין לו אלא כוס א' כבוד לילה קודם לכבוד יום. ירוש' (ברכות פ"ז ה"ה) איזה כבוד יום בפ"ה. ובעי' מני' רבא מר"נ מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש כל היום כולו. ואסיקנא (ק"ז.) אמר רבא (טעה) [טעם] מקדש (טעה) [טעם] מבדיל מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל היום כולו וה"מ דיעבד אבל לכתחלה צריך לחזור אחר כוס כאמימר דבת טוות ומשום דלכתחלה אסור לטעום כלום עד שיברך.
<h2>דף קו:</h2>
ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין ע"ש זכרו כיין לבנון אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל את יום [וכו'] ביום מאי [מברך] אר"י בפ"ה. א"ר ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש. כלומר עד שיטול ידיו פעם שניה לאכילה דקידוש הוה הפסקה דקי"ל (כר') [כב"ה (ברכות נ"ב:)] תיכף לנטילת ידים סעודה ולקדושא לא בעי נטילה דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח אבל אם נטל פעם שני' מקדש ואפי' לב"ש דאמרו נוטלין לידים ואח"כ מוזגין קאמרו דצריך ליטול פעם שני'. וליתא דהא [אמר ריב"ש בר מרתא] זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב זמנין דחביבי לי' ריפתא מקדש (אחמרא) [אריפתא]. וב"ה דאמרו (ברכות נ"א.) מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים לאוכלי טהרות קאמרו כדמפרש טעמא התם. ומסתב' טעמא דרב משום דאין מביאין את השלחן אא"כ קידש היום ואיכא הסח הדעת אבל לדידן מודה רב דל"צ לחזור וליטול וצרפתי (עי' רשב"ם ד"ה דחביבא) דווקא קידושא אבל הבדלה אינו אלא על הכוס והכי סברא דרבוותאי בתראי. אבל קמאי כגון מר רב יוסף גאון רב מר רב אבא בר מר רב צדוק גאון מתא מחסיא ס"ל הבדלה על הפת. והכי ס"ל דגרסי' בירושלמי (פ"י ה"ב) מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין ש"מ קידוש חמור מהבדלה. וגרסי' נמי (שבת ק"נ:) כי הוה אתי אריסי מדברא אמרו המבדיל בין קודש לחול ואפכי' סלתא. ועובדא דאמימר (ק"ז.) דאיקלע לבי רב אשי ולא הו"ל חמרא לאבדולי ובת טוות לא היה צריך להסדיר על שלחנו במו"ש ולפי שמצוותו על היין רצה לחזור על היין אבל אם היה צריך הי' מבדיל על הפת (דא"כ) [דאל"כ] הו"ל למימר [ש"מ] אין מבדילין על שכר ואין מבדילין על הפת וכי קאמרו גבי שכר קידושא היא דלא מקדשין אבל אבדולי מבדילין לית לי' דאמימר אלא ש"מ טעמא דאמימר כדפרישית, ועוד מדקאמר אבל אבדולי מבדילין ש"מ דחמור קידוש מהבדלה. ובשם ר' יעקב אין קידוש והבדלה על הפת בין מו"ש ליו"ט בין בשאר ימות השנה וקידושא והבדלה כחדא נינהו דמ"ד טעם מקדש אמר טעם מבדיל ומ"ד אין מקדש אמר אין מבדיל.
<h2>דף קז.</h2>
ת"ר אין מקדשין אלא על היין [וכו'] אטו (אשכסי) [אשיכרא] ואמיא לא מברכין שהכל אלא אמר אביי הכי קתני אין אומרים הביא [כוס של] ברכה לברך אלא על היין. ולא אמרו אלא דלא קבע עליו אבל קבע עליו ליתן לן בה. אמר רב המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. ומלא לוגמיו שאמרו (עירובין ל':) הכל לפי מה שהוא אדם ואם טעמו פגמו בין לקידוש בין לבהמ"ז (ק"ה:) ואפילו יש בו יותר מכשיעור ואם טעים לי' בידי' לא פגמו לי'.
<h2>דף קח.</h2>
ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אתמר משמי' דר"נ מצה בזה"ז צריכה הסיבה מרור לא בעי הסיבה הסיבת יין אתמר משמי' דר"נ מצה צריך ואתמר א"צ ואסיקנא בכולהו ד' כסי צריך. פרקדן והסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט. אשה לא בעי הסיבה ואם אשה חשובה (הרי) [היא] בעי הסיבה. בן בפני אביו בעי הסיבה תלמיד לפני רבו לא בעי הסיבה מורא רבך כמורא שמים ושמש אסיקנא בעי הסיבה. ואריב"ל נשים חייבות בד' כוסות. [וד' כוסות] הללו צריך שיהי' בהם כדי מזיגת כוס יפה לכל א' מדקאמר שתאן חי יצא ש"מ במזוג קמיירי ובמזיגת כוס יפה היינו רביעית הלוג מזוג והיינו רביעית חי.
<h2>דף קח:</h2>
גרסינן בפ' המוכר אין אומרים קדושת היום אלא על היין הראוי לנסך על המזבח לאפוקי שריחו רע [וכו'] ואע"ג דעברי' [במסננת] אפ"ה הקריבהו לפחתך. אבל יין מגתו מקדש דתניא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה דאמר רבא סוחט אדם אשכול עם ענבים ואומר עליו קידוש ואם שתאו חי יצא אבל ידי חירות בד' כוסות לא יצא. ודווקא ביינות שלהם אבל ביינות שלנו יצא. ויין של מרתף ויין של צימוקין לא יביאו ואם הביא כשר. וכיון שכשר אנן אפילו לכתחלה. ואמרו רבוותאי יין של צמוקים דאי עצרו להו לא נפקי לחלוחית לא מקדשי. וחמרא דריחא חלא וטעמו חמרא חמרא דהא רבא ס"ל הכי בע"ז בהשוכר (ס"ו.) דמברכין עליו בפה"ג. ושמרים אע"ג דאית בהו טעם יין (קיותא) [קיוהא בעלמא, וה"מ] בדחמרא אבל בדפורצני כגון התמר משהחמיץ (עי' פסחים מ"ב:) מקדשין ומברכין עליו בפה"ג דחמר מדינה היא וצ"ע. ירושלמי (פסחים פ"י ה"א) בד' כוסות מהו לצאת (ביין) [בקונדיטין, מן מה דתני בר כפרא] קונדיטין כיין הדא אמרה יוצאין בו, והלכך מברכין עליו בפה"ג. וקונדיטין הוא יין ופלפלין וכן קורין אותו בלשון יוני. ויין מבושל אין יוצאין בו דתנן (מנחות פ"ז.) אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ואם הביא פסול וכ' רבי' אבן גיאות ז"ל יין שנתבשל אפי' מעט או [ברי"ג איתא "אפילו"] שנתן לתוכו דבש אין מברכין עליו בפה"ג, ולא דייק לן דלא גרע מקונדיטין. לרבי' האי ז"ל מבושל כיון שנתן תחתיו אור והרתיח אין בו משום גילוי ולא משום יי"נ. ירושלמי כדאיתא התם ולא בריר לן (צ"ב אהי קאי). גמרי' מדברי הגאון (צ"ב אהי קאי) הא דגרסינן אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח לאפוקי הא דגרסי התם אבל אם היה בו דבר מקדשין. אבל הרב הבבלי (רמב"ם הל' שבת פכ"ט הי"ד) אמר שאם נתערבה טפה של דבש בחביות גדולה אין מקדשין, ולא דייק לן.
שתאן בב"א, אמר רבא ידי יין יצא ידי ד' כוסות לא יצא וצריך להביא עוד ג' כוסות ולא אתברר פי' דבב"א. ואיכא מ"ד, ג' [שלא] על סדר המשנה. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא אר"נ והוא דשתה מהן רובא דכסא, ש"מ דצריך כל א' וא' לשתות רובא של כוס ובניו וב"ב קטנים שותין מיעוט אבל א"צ כוס לכ"א וא'.
<h2>דף קט.</h2>
א"ר יצחק קסתא דמורייסא דהוה בציפורא הוה לינא דמקדשי ובה משערין רביעית לכסא. אר"ח רביעית של תורה אצבעים (ברום אצבע) [על אצבעיים ברום אצבעיים] וחצי אצבע וחומש אצבע ובגודל דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה וכמה הן אמה על אמה ברום ג' ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה צא וחשוב, ובכל סאה קמ"ד ביצים, ולפי"ז עשה החשבון חלוק הכלי והמים ותמצא בה אמה על אמה י"ב (אצבעות) [אצבעיים] על י"ב (אצבעות) [אצבעיים] שהן בחברתא קמ"ד (אצבעות) [אצבעיים] על קמ"ד (אצבעות) [אצבעיים] הרי בחלק א' אצבעים על אצבעים ברום ג' אמות שהן ע"ב אצבעות ובתוכו מ' ביצים הרי שמגיע לכל ביצה (אצבע) [אצבעיים] על (אצבע) [אצבעיים] ברום (אצבע) [אצבעיים] פחות [עשירית] שהן ט' חומשין ומגיע לחצי ביצה רומו ד' חומשין ומחצה הרי ביצה ומחצה וג' חומשין ומחצה שהן (אצבע) [אצבעיים] וחצי אצבע וחומש אצבע. וסימנך ויצחק בעודנ"ו ח"י ארצ"ה בנ"י קד"ם. ורביעית תורה לאו דווקא וה"ה לרביעית דהכא. ובגמרא דבני מערבא (פ"י ה"א) כמה שיעורו של כוס אצבעיים על אצבעיים ברום אצבע [ומחצה] ושליש אצבע.
<h2>דף קט:</h2>
ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. ירושלמי מנין לד' כוסות מן התורה ר' יוחנן אמר כנגד והוצאתי ולקחתי והצלתי וגאלתי ריב"ל אומר כנגד ד' כוסות של (פרעניות) [פרעה] ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות (ורבא) [ורבנן] אמר כנגד ד' כוסות של פרעניות שבהן משקה אומות העולם וכנגדן משקה את ישראל ד' כוסות של ברכה. ואי קשיא לא יאכל תרי ולא ישתה תרי אר"נ בר יצחק ליל שימורים היא ורבא אמר [וכו' רבינא אמר וכו'] כל חד וחד מצוה באפה נפשה [וכ' רבינו אלפסי ואמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באפי נפשה] צריך לברך בפה"ג אכל כסא וכסא, ומסייע לההיא סברא מדתנן (חולין פ"ו:) שחט מאה חיות במקום א' כיסוי א' לכולן מאה עופות במקום א' כסוי א' לכולן רי"א שחט חי' יכסה ואח"כ ישחוט את העוף אמר ר' (חניכה) [חנינא] מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ואמרי' מ"ש מדרב ברונא ורב חננאל כו' ואהדר לי' הכי השתא התם משתי וברוכי בהדי הדדי א"א הכא אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא, שמעינן השתא דכי היכי דלענין בהמ"ז כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוה הפסקה דכי מפסיק לי' לבהמ"ז צריך לחזור ולברך בפה"ג ה"נ. ומסתברא דלא מברך מידי דהוה אהא דתניא (ק"ב.) חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לביהכ"נ כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה [והא] הכא בדברים שטעונין לאחריהן במקומן היא דאע"ג דתפלה ומשתי בהדי הדדי לא אפשר דכיון דדעתו לאהדורי לדוכתי לאו הפסקה היא, ומידי דהוה אשבתות וימים טובים דאמרינן בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון ש"מ אע"ג דהמוציא ומשתי בהדי הדדי לא אפשר לא מפסיק בין יין שלפני המזון לבין יין שלאחר המזון הלכך אגדתא וברכה לא מפסיק אלא מלתא דמוכחא דעקר תכא וכגון בהמ"ז וכיוצא בה, ותחזי בברית מילה שאומר תחנה ומבקש רחמים על התינוק קודם שישתה ולא הוי הפסקה ובכסוי (הל' כיסוי הדם) בעיטור פרשתי. והלכך א"צ לברך בפה"ג אלא בכוס של קידוש ובהמ"ז והדין סברא לרב כהן צדק ולרב יוסף בר מר עמרם קמאי דקמאי. והכי מסתברא. על הגפן ועל פרי הגפן לא מברכין אלא בסוף וכן הלכתא. וכן אמר רבי' האי לא חזינא מאן דמברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי. וכתבו רבוותאי ג' ברכות של מזון פוטרתן מעין שלש.
<h2>דף קיד.</h2>
וכ' רבינו אלפסי ז"ל (סוף פסחים) מאן דלית לי' חמרא בלילי פסחים מקדש אריפתא כשבתות ויו"ט ושארי ברישא [המוציא] ובצע לי' לריפתא ומנח ידי' עלי' עד דגמר בקידושא בתר דגמר מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לי' לפתורי' ואומר מה נשתנה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ומסתברא ברכת מצה בלא המוציא ליתא וכשאמר המוציא מברך אכילת מצה וגמיר לקידושא ואכיל לה למצה [וכן מש"כ רבינו אלפסי] ובתר הכי מברך אשאר ירקי וכו' [לא נהירא] אלא מסתברא דלית לי' לאפסוקי בין אכילת מצה לאכילת מרור. ומאן דלית לי' חמרא (אדרבא) [אדרבנן] עבר דהא לא יפחות לו מד' כוסות תנן וכן אמרינן אפילו נוטל מן התמחוי (צ"ט:) צריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא לסמוך על הפת שאם תיקן כוס א' מה תקנתי' על שלשה לפיכך ימכור מה שיש לו לקיים מצוה ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צימוקים כמו שאדם צריך לחזור על מצות לולב ואתרוג. וכ"כ רבי' יוסף בר רב. ורבי' האיי הכין כתב אם אין לו יין יקדש על הפת כלילי שבתות ויו"ט חוץ מן הפסח שהרי אמרו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואבן גיאות ז"ל כתב בדלא אפשר מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר (עי' היטב טור סי' תפ"ג) וא"צ לשהות עד שסידר ההגדה מידי דהוה אבציקו של א"י (מ'.) דאדם ממלא כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל כזית מצה משומרת באחרונה ומברך עלי' על אכילת מצה וכ"ש הכא דלקיומי' מקיים ואין בו משום לאחר שמילא כריסו מהם חוזר ומברך וסודר ההגדה ובהמ"ז סודר על הפת. ולא דייק לן דבבציקות של א"י אכילת מצה מברך כזית מצה באחרונה אוכל בלא ברכה.
הביאו לפניו מטביל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת והיא במקום כרפס שאנו מטבילין ואוכלין אחר קידוש ומברכין בפה"א הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אעפ"י שאין חרוסת מצוה ר"א בר צדוק אומר מצוה תניא ר' יוסי אומר אעפ"י (שטבול) [שטיבל] בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת וב' תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה ושמעתי על ר' יעקב מאורלייניש לא היה עושה בפסח שחל להיות במוצאי שבת אלא תבשיל לפי שאין חגיגה דוחה [שבת] כדתנן (ס"ט:) אימתי מביא עמו חגיגה בזמן שבא בטהרה כו' ובחול (ובמועד). ואל ישנה אדם דא"כ אפי' כשבא בחול אין באין בטהרה ואין מביאין עמו חגיגה. ונהגו בביצה כחזקי' דאמר דג וביצה וזרוע וכרבינא דאמר גרמי ובישולא.
ושמעינן ממתני' דבטיבול ראשון אינו מטבל בחרוסת עד שמגיע לפרפרת הפת דקתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת מכלל דעד השתא ליכא ואינו מטבל בחרוסת אלא בחזרת, ומה ששנינו (קט"ז.) הלילה הזה שתי פעמים טבול לשון אכילה היא. כדאמרי' (ק"ז:) מטבל במיני תרגומא ולפי שלא היו מביאין השלחן עד לאחר קידוש שאומר עבדים היינו לפרעה לא היו מביאין חרוסת. אבל מפני שמנהגינו לפרוס מפה שיהיה סדור הכל נהגו לטבול בחרוסת, והרשות בידו לטבול בחרוסת ולאכול חזרת כמה פעמים אחר המוציא. ובנ"ר איכא מאן דמברך על טבול ראשון, וטעות הוא דאם איתא אחזרת דבהדי מצה הו"ל לברוכי בפה"א ואע"ג דפת פיטר כל מיני מאכל וכיון דברך המוציא פטר דברים הבאים בתוך הסעודה, חזרת אין דרכן ללפת בו את הפת ולא מחמת סעודה בא וצריך הוא לברך עליו אלא שברכת כרפס פוטרתו והלולו והאגדתא לאו הפסקה נינהו. והלכך א"צ לברך בנ"ר. [ולקמן אמרינן] פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך בפה"א ואכיל וכי מטי למרור מברך לאכול מרור ואכיל, ושאר ירקי אפילו כרוב ותרדין, ורב אחא דמהדר אירקא אראויין לאכילה מהדר. היכא דליכא שאר ירקי עבדינן כר"ח דאמר מברך בפה"א ולאכול מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה (ורב אחא מהדר אשאר ירקי דא"כ חזרת נמי כי ליכא שאר ירקי מברך בנ"ר) [ואי נימא דמברכין בנ"ר א"כ גבי חזרת נמי כי ליכא שאר ירקי מברך בנ"ר] והיכי אמר כי מטי מרור אכיל בלא ברכה הא הו"ל הפסקה אלא לאו ש"מ ליתא לברכה, מה"ט לא מברכינן בפה"א. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואעפ"י שאין חרוסת מצוה ר"א ב"ר צדוק אומר מצוה. מאי מצוה (קט"ז.) ר' לוי אמר זכר לתפוח תחת התפוח עוררתיך ר"י אומר זכר לטיט. ואמר אביי האי חרוסת צריך לסמוכי ברוב מנין. וצריך לקיוהא במיני קיוהא כגון תפוחים חמוצים וחומץ. ומדקאמר אביי הכי ש"מ הלכה כר"א בר צדוק. ומיהו איכא למיחש לקפא מדקאמר לשקועי' משום קפא ופיר"ח ז"ל קפא תולעת כדתניא בתרומה (תוספתא דתרומות פ"ז) האוכל תולעת שבעקרי האילנות (וכפות) [ואת הקפא] שבירקות.
יש שמטבילין בחרוסת ובתר הכין מברך על אכילת מרור [ויש שמברך על אכילת מרור והדר] ומטביל בחרוסת. והסיבה ל"צ. והדר כרך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה כהילל, ואכיל בהסיבה. ובתר דאכלו כל צרכיהן יאכל כזית (ו)מצה שמורה ובתר הכין לא טועמין כלום בר מכסא דבהמ"ז [וכסא דהלילא].
<h2>דף קיד:</h2>
ומדקתני ר' יוסי אומר מצוה ש"מ (כר"י) [דר"י] ס"ל מצות צריכות כונה ובעינן תרי טיבולי כדי שיזכור (המצה) [המצוה] בטיבול שני שהוא העיקר כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (וכר"ה) [ובר"ה (כ"ח:)] אמר רבא מצות אין צריכות כונה. ומשמע דרבי' אלפסי הכי ס"ל מדאמר אמאי מטבילין תרי זימנא כדי שיראו התינוקות וישאלו. ותמי' לי דרבי' אייתי בהלכותיו הא דר"י ור' יוסי מצות צריכות כוונה ס"ל והכי מסתברא ואית דאייתי ראי' מהא דגרסינן (סוכה מ"א:) שכח והוציא את הלולב לר"ה פטור (וק"ל) [ואקשינן] הא מדאגביה נפיק ביה. ש"מ אע"ג דלא אגביה לשם מצוה יצא ש"מ דמצות אין צריכות כוונה (ול"ד) [ומסתברא דלא דמי] לתוקע לשיר דמתכוין לדבר אחר אבל האי לא מתכוין לדבר אחר ועוד דלולב לא חזיא [אלא] למצות הגבהה ולא בעי כוונה אחרינא ואיכא מאן דפסק כרבנן בההיא דתניא (פסחים קי"ד:) אכלן בלא מתכוין יצא. וצ"ע היכא לא אייתי האי תנא דהכא בר"ה.
<h2>דף קטו.</h2>
א"ר הלל משמי' דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי דרבנן ומבטל לדאורייתא. תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בב"א ע"ש שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו א"ר יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כורכן בב"א כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בעצמו וזה בעצמו. והשתא דלא אתמר הלכה לא כהלל ולא כרבנן מברך לאכול מצה ומברך לאכול מרור ואוכל והדר כריך להו בהדי הדדי ואכיל להו זכר למקדש, השתא דמספקא לן מלתא צריך שני זתים מרור. ק"ל דהא רבנן מודו ליה להלל דכרכן [נמי מהני] דאפי' זה בפ"ע קאמר, ניעבד כהלל בשתי זיתים מצה וזית מרור. ומנהגא דילן מצה לחודה [ומרור לחודה] ומצה ומרור כהלל בלא טיבול בחרוסת דקפא בחדא טבילה מייתי. ואית דאמרו מצה מייתי לי'. ולר"א ב"ר צדוק דאמר מצוה בחרוסת [נמי] דמשום הכי בחדא זימנא סגי.
ואחר שגומר נוטל ידיו דאר"א אמר ר' הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכיון שצריך לטבל חזרת בחרוסת צריך נט"י דידים שניות הן ומטמאין משקין להיות תחלה וכדאמרינן האי מרור צריך לשקועי ואטיבול שני קאי אבל בטיבול קמא לא צריך נט"י דהא לית בי' חרוסת והנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח (חולין ק"ו.) ואדברי' ר"ח לרבנא עוקבא ודריש נוטל ידיו בטיבול ראשון כגון שהגיס דעתו או שהי' ידיו מלוכלכות ונטל או שהי' טיבולו במשקה צריך שיטול ידיו בטיבול שני דכיון דבעי למימר הלולא ואגדתא דלמא מקרי ונגע והוו ידיו שניות אבל משום ברכת הלחם של מצה ל"צ נט"י דנט"י לחולין אסמכתא היא דר"א בן ערך (חולין שם) וליכא למיחש להיסח הדעת לגבי פת דהא אמרינן (שם) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אבל משום טומאה איכא למיגזר וצריך ליטול ידיו לטיבול שני. וא"נ משום ברכת הלחם קאמר וה"ק צריך שיטול ידיו כשיגיע לטיבול שני והאי לא סגיא בלא פת ורבינו אפרים אוקמי כגון דקדיש אריפתא ורבוותא קמאי אמרו דבפסחים לא מקדשי אריפתא כדלקמן. ומסתב' הנ"מ לאוכלי טהרות אבל האידנא ל"צ אלא נטילה אחת כדרך כל השנה קודם קידוש או לאחר קידוש, ואפי' בחוץ לארץ היו אוכלין חוליהן בטהרה והאידנא ליכא אסמכתא דר"א בן ערך אלא שנהגו. והראשונים נהגו לברך וטעות הוא בידם דמים אחרונים של ברכת המזון לא צריך ברכה והכין שדרו ממתיבתא. ואומר אני אף בטיבול שני א"צ לברך, אלא דאינהו כתבו טיבול שני הוא אכילת מצה ולא מצינו בכל מקום שפת נקרא טיבול. ואר"פ לא לשהו מרור בהדי חרוסת דלמא אגב חוליא דחרוסת ובסם לו למרור ובעינן טעם מרור וליכא. ואמר רבא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהתורה הקפידה על דבר מר ובלע מרור לא טעם [טעם מרור] אבל מצה טעם משהו יש בו כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא. ואיכא נוסחא דאית בה איפכא.
<h2>דף קטו:</h2>
א"ר שימי בר אשי מצה לפני כאו"א מרור בפני כ"א וחרוסת בפני כ"א וא' ואין עוקרין את השלחן אלא בפני מי שיאמר ההגדה ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקת וישאלו. ושלחנות שלהן קטנים היו ושלנו גדולים. ומנהג להגביה (הכל) [הסל] שבו מצה ומרור וב' תבשילין. ת"ר לחם עוני שעונין עליו דברים שאומר מצה זו וכו' ד"א מה דרכו של עני בפרוסה ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.
<h2>דף קטז.</h2>
כ' רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל. בפסח מברך על חדא ופריסא. ובשאר יו"ט על תרתי ריפתא שלימתא, דאמר רבא (ברכות ל"ט:) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת מ"ט לחם משנה כתיב. ות"ר (מכילתא בשלח) ששת ימים תלקטוהו למדנו שלא היה יורד מן בשבת ויו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בו, ומפרשי רבוותאי כיון דביו"ט לא הוה הנחת מן. ובעי למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא ובפסח אתי לחם עוני וגרעה לפלגא ובצעינן על חדא ופלגא. ומסקנא (ברכות ל"ט:) אמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה, תוך דווקא ומניח פרוסה בתוך שני השלימות כמנהגא דילן, וב' שלימות צריך כשאר יו"ט ולפי שאנו צריכין לומר כהא לחמא עניא במצה פרוסה פורס מצה חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה וע"כ מנהג לפורסה קודם הגדה. ומנהג בבלי (רמב"ם פ"ח מהל' חו"מ ה"ו) אחר ששתה כוס שני. ומנהג להצניע תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם. ונהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה. ומסתבר המוציא ואכילת מצה מברך כא' כדאמרי' (ר"ה כ"ט:) ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום ש"מ דומיא דקידוש בב"א ובוצע אחת או שתיהן כאחת כדגרסי' (ברכות שם) חזינן לרבא דנקיט תרתי ובצע חדא. וכתב ר"ח (פסחים קט"ו:) מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה. וגאון אמר (עי' אצה"ג חלק הפי' ברכות ל"ט.) אם הביאן לפניו פתיתין ושלימין בפסח אעפ"י שאין הדר כיון דקרי' ביה לחם עוני מניח פרוסה בתוך שלימות ובוצע אבל אם מניח לפניו שלימין ל"צ פרוסה בתוך שלימות אלא בוצע אב' שלימות כשאר יו"ט אלא מיהו מנהגא דעלמא להניח פרוסה בתוך שלימה ולא ידעינן (בדוקא) אי נהיג הכין [בדוקא] או כי היכי דסליק אדעתין. והלכך מברך ברכת המוציא והמצה ואוכל בהסיבה.
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה כו' מתחיל בגנות ומסיים בשבח מהו רב אמר מתחלה ושמואל אמר עבדים היינו. ומנהגא כתרווייהו. ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. עד לפיכך אנו חייבים וזה במקום שעשה נסים. בשוחר טוב כשאומר לפיכך צריך להגביה ידו וכן כ"א וא' כדי לומר שירה על היין. וכן המנהג. וחותם בגאולה ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו, עד גאל ישראל. ואמר רבא (קי"ז:) ק"ש והלולא גאל ישראל דצלותא גואל ישראל. אמר רבה וצריך שיאמרו ואותנו הוציא משם. ואמר רבה מצה צריך שיגביה מרור [וכו', בשר] א"צ להגביה ונראה כמקדיש קדשים ואוכל בחוץ.
<h2>דף קיז:</h2>
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירוש' (ה"ו) למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח לגמור את ההלל ומסתב' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אע"ג דאיכא למימר דס"ל דמפטירין (עי' לק' ק"כ.) אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי...
<h2>דף קיח.</h2>
כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"י אמר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי וחותם בישתבח. ומדקאמר ברכת השיר ש"מ ברכה היא וחותמין עליו מלך מהולל בתשבחות. ומנהג כרב יהודה. וקשיא לן אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לחברתה דאלו ישתבח סמוכה לברוך שאמר אבל האי לא, ודימו לה להא דברכות (כ"ח:) הושע ה' את עמך ויהיה כל צרכיהם לפניו בא"י שומע תפלה. לרבינו צמח לגמור את ההלל בלילי פסחים אין מברכין. ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע. (והצריך) [והוצרך] לומר והרביעי גומר עליו את ההלל [כדי שלא ידלג כר"ח] ושהקשית' וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו יש כיוצא בה (אחרינא) [ברכה אחרונה] שבק"ש ודאמרו רבנן (נדה נ"א:) כל הטעון ברכה (לפניו) [לאחריו] טעון ברכה [לפניו] (לאחריו) כו' הא אמר ר' יוחנן (עירובין כ"ז.) אין למדין מן הכללות. כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול ואיזה הלל הגדול אר"י מהודו עד נהרות בבל וכר"י נהגו בשתי ישיבות וחוזר וחותם יהללוך. וכן שדרו ממתיבתא. ויפה הוא לחתום בישתבח עד מלך מהולל בתשבחות. ומסתבר' דר"ט לא פליג אמתניתין (צ"ט:) דמדקאמר לא יפחתו ש"מ אם בא להוסיף מוסיף מידי דהוה אקריאת התורה דתקינו ו' ז' (מגילה כ"א.) ומוסיפין עליהם. לרב שר שלום כוס חמישי רשות ואם רצה לשתות ישתה ואחר הודו אומר יהללוך.
<h2>דף קיט:</h2>
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירוש' (ה"ו) למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח לגמור את ההלל ומסתב' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אע"ג דאיכא למימר דס"ל דמפטירין (עי' לק' ק"כ.) אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי...
וכ' רב אחאי (שאילתא ע"ו) מאן דלית לי' למיכל כולה סעודתא ממצה דמנטרא אכיל ברישא מהאי דלא מנטרא ומברך עלי' המוציא ולבסוף מברך על כזית דמנטרא לאכול מצה. ואכיל ומברך אמרור והדר מברך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה כהלל. ורבי' [אלפסי] דאמר דלית ליה אלא כזית דמנטרא, דלית לי' לכולה סעודה בעי מימר, ולית ליה אלא למצוה בלחוד קאמר. ולישנא דרבי' שרירא נקט (ואיפשיט) [דאיפשיט] מילין על ר' שמעון קיירא דאמר אכיל ברישא מהאי דמנטר כזית ומברך עליו לאכול מצה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור ונפיק י"ח (ואמרי' עלה דלא וטעמא דרב יהודה) [ואמר עלה דלא קם אטעמא דרב יהודאי] ודכולהו רבוותאי. והכי איתמר היכא דלית ליה אלא כזית דמנטרא כו' (עי' ההמשך ברי"ף ובאוצה"ג). ומסתברא דאפילו במצה דלא מנטרא מברך המוציא לאכילת מצה דחובת מצה בכזית בתרא היא, ואפילו כי (אית) [לית] ליה מצה באחרונה מסתב' דנפיק י"ח באכילה ראשונה אע"ג דאכיל מינא אחרינא בתרי' כי היכי דאכיל אחר הפסח יצא ואין מפטירין אחר הפסח קאמר ואי עביד אינו עושה פסח אחר ה"נ ל"ש ומברכין המוציא ואכילת מצה בהאי דלא מנטרא ומיפטרי כזית בתרא דמינטרו דומיא דמרור היכא דליכא שאר ירקי דמברך בפה"א ולאכול מרור ואכיל אע"ג דלא נפיק בי', דחובת מרור בתר מצה היא דכתיב על מצות ומרורים מצה ברישא והדר מרור ואפ"ה מיפטור דחיובא, בברכה קמייתא דלאו חיובא ה"נ ל"ש, [דבריך] ועוד דלא אשכחן אכילת מצה בלא המוציא כדגרסינן (ר"ה כ"ט:) ברכת הלחם של מצה מהו והלכך כי לית לי' מצה דמנטרא לכולה סעודה עביד כמנהגא.
וכ' רבי' אלפסי ז"ל מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתי' ואכיל כל מה דצריך ומברך ברהמ"ז והדר מברך לכל חד וחד בביתי' ושתי אינהו כסא דקידושא ואגדתא ואכלי מצה וירקא ולא אכיל בחדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינון ברהמ"ז והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכין וכן לכל ביתא וביתא ולבסוף אזיל לביתו וגומר הלולא ושתי כסא דהלולא וגמר לה מהא דתניא (ר"ה כ"ט.) כל ברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ובעי רחבה ברכת מצה וברכת קידוש היום מהו כו' ושמעי' כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק י"ח הדר מברך לי' בין על המוציא בין על אכילת מצה בין בפה"א בין על אכילת מרור בין בפה"ג דכולהו חד טעמא אינין ומצוה אינון (ואינהו) [ואיהו] כיון דבריך ברהמ"ז לא לטעום מידי דקי"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וצ"ע דקאמר ולבסוף אזיל לביתי' וגמר הלולא לסיים כולא סדרא בביתי' והדר ליזול בבתי אחרינא ולא ליכול ולא לשתי בהדייהו [ומש"כ רבינו אלפסי] ומברכי ברהמ"ז הא תינח כי ידעו לברוכי ברהמ"ז כי לא ידעו לברוכי היכי עבדי ואיכא למימר אע"ג דבריך ברהמ"ז בביתי' אכיל בהדייהו כל מה דבעי ולבסוף אכיל כזית מצה באחרונה בהדייהו זימנא אחרינא ומברך להו ברכת מזונא דמסתברא דאטו אינש דבעי למיכל תרי זימנא בליליא לא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואיכא לעיוני דרחבה דבעי ברכת הלחם של מצה לבעי נמי בפה"א של מרור. ומסתב' דלא מצי לברוכי בפה"א אשאר ירק דהא לא ברכת חובה ואיצטריך למיעבד כר"ח דמברך בחזרת בפה"א ולאכול מרור ואכיל וכי מטי מרור אכיל בלא ברכה כתבו רבוותאי קידש בביתי' אין לו לקדש לאחרים שיודעין לקדש.
ונקטינן כל"ק דגמרא דאמר אין מפטירין אחר (הפסח) [מצה] אפיקומן וכ' רבי' אלפסי לישנא קמא אליבא דגמרא לישנא בתרא דמר זוטרא כדכתיבנא ומסתברא טעמא, משום דקי"ל דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. ומצה בזה"ז דאורייתא היא.
<h2>דף קכ.</h2>
ואיתשל מ"ט אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי (סוכה כ"ז.) ולילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבל תאכל חמץ ואין מברכין אלאו.
<h2>דף קכ:</h2>
ישנו מקצתן יאכלו נרדמו לא יאכלו. וכתב הר"ר שמואל ה"ה למצה מדגרסי' אביי הוה יתיב קמי' דרבא חזיי' דקא מנמנם א"ל מינם קא ניים מר א"ל לא נמנימו קא מנמנמו, ואביי אחר חורבן הוה. ומסתב' משום ברהמ"ז קאמר דאי הוה מנמנם איפסק לי' ובעי מיהדר ולמיכל והדר מברך אי לא לא ולאו משום אכילת מצה קאמר אלא משום דבעי למיכל סעודה.
אמר רבה אכל מצה בזה"ז אחר חצות לרבי אליעזר ב"ע לא יצא י"ח (ופי') [ופ'] ר"ח כראב"ע דסתם מתני' כוותי', ובאיזהו מקומן (זבחים נ"ו:) תנן ואינו נאכל אלא עד חצות ומסתברא מדקא אמרינן לר"א ב"ע ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר"ע וסתמא אחרינא אשכחן כר"ע דתנן כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' עלה (מגילה כ"א.) לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וההוא דברכות (ט'.) (חסר).
